לואיז שץ (1916–1997)
לואיז (מקלור) שץ, ציירת ישראלית, נולדה בשנת 1916 בוונקובר, קנדה.
בשנת 1939 היא סיימה תואר שני באמנות באוניברסיטת קליפורניה שם רכשה את מיומנותה בצבעי מים.
בזמן מלחמת העולם השנייה היא עבדה לפרנסתה כשרטטת של בוני הספינות במפרץ סן פרנסיסקו שם הכירה את בעלה לימים בצלאל (ליליק) שץ. לאחר שנות המלחמה עבדה לואיז בקבוצת האמנים "שבעה מקליפורניה". שם יצרה הדפסים ומתווים לבדים. בצלאל שץ ולואיז חיו בסן פרנסיסקו בשכנות עם אמנים ויוצרים רבים. בין חבריהם היה הסופר הנרי מילר, שהפך מאוחר יותר לבעלה של איב, אחותה של לואיז, ולחברו הקרוב של ליליק.
בצלאל ולואיז נישאו ב-1948 ועברו לישראל בשנת 1951. הם ייסדו את הסדנה לאמנות שימושית "יעד" יחד עם זהרה שץ ואמנים נוספים. מטרת הסדנה הייתה לייצר ולסחור באומנות שימושית שתהווה מעין תחליף למזכרות בסגנון המוסד "בצלאל". הם חיו בירושלים בבית שץ ובביתם בעין הוד שתכנן האדריכל דוד רזניק. גם בעין הוד השתייך הזוג בצלאל ולואיז לקהילת האמנים המקומית. למרות עדינותה, שקיפותה ורגישותה הייתה לואיז מעורבת מאוד בקהילה, וזאת בעיקר בזכות שכנם וחברם מרסל ינקו, שהוביל את רעיון "כפר האמנים – עין הוד".
בניגוד לבעלה בצלאל שץ, חיבקה הביקורת הישראלית את לואיז והרעיפה עליה שבחים. "..לואיז שץ שייכת לסוג הנדיר של ציירים שסגנונם נובע רק מתכנותיהם הנפשיות. טכניקה מושלמת ומועודנת להפליא עומדת לרשותה..." על אף השתייכותה של לואיז למשפחת שץ, ולמרכז חיי האמנות בארץ של אותה תקופה, היא שמרה על פרטיותה ומיעטה להתראיין.
אישה עדינה מאוד, מופנמת, ביישנית, מסתגרת וצנועה הייתה לואיז שץ. כזו הייתה בחייה וכזו הייתה באמנותה: פרושה מעולם האמנות המקומי, מובדלת מ״רעשי״ התרבות הסובבת. לאורך ארבעים ושש שנותיה בישראל (1997-1951) לא למדה עברית על בוריה, הוסיפה לדבר ולקרוא אנגלית (וכן לחתום על ציוריה באנגלית), ואף לא השתלבה בכל מהלך קבוצתי בציור הישראלי המודרני. היא הייתה ונותרה אסכולה של אישה אחת, ועם זאת ניתן לאתר ביצירתה זיקות אמנותיות חוץ־ישראליות, כפי שיתואר להלן.
והנה, חרף ריחוקה ממעורבות בעולם האמנות - אם כי ידידות שררה בינה ובין בעלה, בצלאל שץ, לבין מספר אמנים, ביניהם אריה ארוך, ז׳אן תירוש, ג׳ון בייל, רג׳ינלד ווסטון, דני קרוון, חדוה הרכבי ואחרים - הרי מאז תערוכת היחיד הראשונה שלה בשנת 9571 ועד לתערוכותיה האחרונות, זכתה לואיז שץ לחיבוקים חמים מצד הביקורת ומצד הממסד המוזיאלי. בה בעת, למרות מילות השבח וההלל החוזרות ונשנות בעיתונות, נותרה ציירת עלומה עבור הציבור הרחב. במידה רבה הייתה ונותרה ציירת של ציירים ומשוררים, שנמשכו לאנינות ולחלומיות של ציוריה האינטימיים, עתירי הפיוטיות והליריות.
כפי שהגדיר אותה הנרי מילר, הסופר האמריקני הנודע (ובעלה של אחותה, איב):
שקופה, חמקנית, חולמנית, עורגת, צלולה כפעמון וברורה כקורי עכביש נוצצים. יש לה שפה משלה, ראיית עולם מאוד מיוחדת ומאוד שלה. האמצעי שלה הוא אותה ממשות החומקת מן החושים ומתעתעת בתבונה.
לואיז שץ היא ציירת מעולה, המעצבת עולם בעל צליל של חליל, בעל שקיפות של בדולח, עולם בעל אופקים מעט מצומצמים, אך שלם בתכלית השלמות. המנגינה של לואיז שץ בנויה מפיסות אקוורל שקופות המונחות בקלילות של נוצה ומנהלות ביניהן דו־שיח, או דו־קרב, על מיקומן במרחב הנייר. מורגשת קצביות רכה שלחזרות צבעוניות, הנוטות למצב של זרימה יותר מאשר למצב של קביעות.
ציורי הפרחים המאוחרים, מרביתם מ־1989, עודם פיגורטיביים, אך עיקר עניינה של הציירת בייצוג עלי הכותרת - של אירוסים בעיקר, אך גם של פרגים ורקפות - בנגיעת מכחול חד־פעמית המכסה את רישום העיפרון המינימלי, ומאופיינת בדרגות אור שונות. לואיז רשמה בפירוט ״מדעי״ כל שם של פרח בסמוך לייצוגו, כמו הייתה בוטנאית. ואולם האקוורלים רוויים חושניות מזוככת. יודגש בהקשר זה: ציורי הפרחים של לואיז חורגים משפת הארוס/מוות המוכרת מייצוג הפרח באמנות המודרנית (מציוריה של ג׳ורג׳יה או׳קיף ועד לתצלומיו של רוברט מייפלתורפ). כי פרחיה אומרים נועם של צוף חזותי ורפרוף פרפרי. הם אומרים הזדהות נפשית עם דקיקות המלמלה של עלי הכותרת ועם ההרמוניה האתרית של בני־הגוונים. ציורי הפרחים הללו הם דיוקן עצמי הנושא מסר של אהבה המתיכה גוף לרוח.
דומה שבאמצעות ציורי הפרחים שמרה לואיז על קשר חי עם הטבע, וכך הזינה את העשייה המופשטת בחושניות טבעית. אפשר שיחסה לפרחים חרג מזיקה אסתטית: לידידה, הצייר ג׳ון בייל, העניקה כשי את הספר החיים הסודיים של הצמחים (מאת פיטר טומפקינס וכריסטופר בירד, 1972), העוסק באפשרות דיבור עם פרחים.
לואיז שץ (1916–1997)
לואיז (מקלור) שץ, ציירת ישראלית, נולדה בשנת 1916 בוונקובר, קנדה.
בשנת 1939 היא סיימה תואר שני באמנות באוניברסיטת קליפורניה שם רכשה את מיומנותה בצבעי מים.
בזמן מלחמת העולם השנייה היא עבדה לפרנסתה כשרטטת של בוני הספינות במפרץ סן פרנסיסקו שם הכירה את בעלה לימים בצלאל (ליליק) שץ. לאחר שנות המלחמה עבדה לואיז בקבוצת האמנים "שבעה מקליפורניה". שם יצרה הדפסים ומתווים לבדים. בצלאל שץ ולואיז חיו בסן פרנסיסקו בשכנות עם אמנים ויוצרים רבים. בין חבריהם היה הסופר הנרי מילר, שהפך מאוחר יותר לבעלה של איב, אחותה של לואיז, ולחברו הקרוב של ליליק.
בצלאל ולואיז נישאו ב-1948 ועברו לישראל בשנת 1951. הם ייסדו את הסדנה לאמנות שימושית "יעד" יחד עם זהרה שץ ואמנים נוספים. מטרת הסדנה הייתה לייצר ולסחור באומנות שימושית שתהווה מעין תחליף למזכרות בסגנון המוסד "בצלאל". הם חיו בירושלים בבית שץ ובביתם בעין הוד שתכנן האדריכל דוד רזניק. גם בעין הוד השתייך הזוג בצלאל ולואיז לקהילת האמנים המקומית. למרות עדינותה, שקיפותה ורגישותה הייתה לואיז מעורבת מאוד בקהילה, וזאת בעיקר בזכות שכנם וחברם מרסל ינקו, שהוביל את רעיון "כפר האמנים – עין הוד".
בניגוד לבעלה בצלאל שץ, חיבקה הביקורת הישראלית את לואיז והרעיפה עליה שבחים. "..לואיז שץ שייכת לסוג הנדיר של ציירים שסגנונם נובע רק מתכנותיהם הנפשיות. טכניקה מושלמת ומועודנת להפליא עומדת לרשותה..." על אף השתייכותה של לואיז למשפחת שץ, ולמרכז חיי האמנות בארץ של אותה תקופה, היא שמרה על פרטיותה ומיעטה להתראיין.
אישה עדינה מאוד, מופנמת, ביישנית, מסתגרת וצנועה הייתה לואיז שץ. כזו הייתה בחייה וכזו הייתה באמנותה: פרושה מעולם האמנות המקומי, מובדלת מ״רעשי״ התרבות הסובבת. לאורך ארבעים ושש שנותיה בישראל (1997-1951) לא למדה עברית על בוריה, הוסיפה לדבר ולקרוא אנגלית (וכן לחתום על ציוריה באנגלית), ואף לא השתלבה בכל מהלך קבוצתי בציור הישראלי המודרני. היא הייתה ונותרה אסכולה של אישה אחת, ועם זאת ניתן לאתר ביצירתה זיקות אמנותיות חוץ־ישראליות, כפי שיתואר להלן.
והנה, חרף ריחוקה ממעורבות בעולם האמנות - אם כי ידידות שררה בינה ובין בעלה, בצלאל שץ, לבין מספר אמנים, ביניהם אריה ארוך, ז׳אן תירוש, ג׳ון בייל, רג׳ינלד ווסטון, דני קרוון, חדוה הרכבי ואחרים - הרי מאז תערוכת היחיד הראשונה שלה בשנת 9571 ועד לתערוכותיה האחרונות, זכתה לואיז שץ לחיבוקים חמים מצד הביקורת ומצד הממסד המוזיאלי. בה בעת, למרות מילות השבח וההלל החוזרות ונשנות בעיתונות, נותרה ציירת עלומה עבור הציבור הרחב. במידה רבה הייתה ונותרה ציירת של ציירים ומשוררים, שנמשכו לאנינות ולחלומיות של ציוריה האינטימיים, עתירי הפיוטיות והליריות.
כפי שהגדיר אותה הנרי מילר, הסופר האמריקני הנודע (ובעלה של אחותה, איב):
שקופה, חמקנית, חולמנית, עורגת, צלולה כפעמון וברורה כקורי עכביש נוצצים. יש לה שפה משלה, ראיית עולם מאוד מיוחדת ומאוד שלה. האמצעי שלה הוא אותה ממשות החומקת מן החושים ומתעתעת בתבונה.
לואיז שץ היא ציירת מעולה, המעצבת עולם בעל צליל של חליל, בעל שקיפות של בדולח, עולם בעל אופקים מעט מצומצמים, אך שלם בתכלית השלמות. המנגינה של לואיז שץ בנויה מפיסות אקוורל שקופות המונחות בקלילות של נוצה ומנהלות ביניהן דו־שיח, או דו־קרב, על מיקומן במרחב הנייר. מורגשת קצביות רכה שלחזרות צבעוניות, הנוטות למצב של זרימה יותר מאשר למצב של קביעות.
ציורי הפרחים המאוחרים, מרביתם מ־1989, עודם פיגורטיביים, אך עיקר עניינה של הציירת בייצוג עלי הכותרת - של אירוסים בעיקר, אך גם של פרגים ורקפות - בנגיעת מכחול חד־פעמית המכסה את רישום העיפרון המינימלי, ומאופיינת בדרגות אור שונות. לואיז רשמה בפירוט ״מדעי״ כל שם של פרח בסמוך לייצוגו, כמו הייתה בוטנאית. ואולם האקוורלים רוויים חושניות מזוככת. יודגש בהקשר זה: ציורי הפרחים של לואיז חורגים משפת הארוס/מוות המוכרת מייצוג הפרח באמנות המודרנית (מציוריה של ג׳ורג׳יה או׳קיף ועד לתצלומיו של רוברט מייפלתורפ). כי פרחיה אומרים נועם של צוף חזותי ורפרוף פרפרי. הם אומרים הזדהות נפשית עם דקיקות המלמלה של עלי הכותרת ועם ההרמוניה האתרית של בני־הגוונים. ציורי הפרחים הללו הם דיוקן עצמי הנושא מסר של אהבה המתיכה גוף לרוח.
דומה שבאמצעות ציורי הפרחים שמרה לואיז על קשר חי עם הטבע, וכך הזינה את העשייה המופשטת בחושניות טבעית. אפשר שיחסה לפרחים חרג מזיקה אסתטית: לידידה, הצייר ג׳ון בייל, העניקה כשי את הספר החיים הסודיים של הצמחים (מאת פיטר טומפקינס וכריסטופר בירד, 1972), העוסק באפשרות דיבור עם פרחים.