פרופסור בוריס שץ (1932-1866)
בוריס שץ היה צייר ופסל יהודי, יוזם ומייסד האקדמיה לאומנות ועיצוב בצלאל בירושלים, ומקימו של בית הנכות בצלאל, לימים מוזיאון ישראל.
שלמה זלמן-דב ברוך בוריס שץ נולד בעיירה וארניאי (וורנו) במחוז קובנה שבליטא (אז באימפריה הרוסית) בסוף שנת 1866 לפי הלוח הרוסי (בתחילת שנת 1867 לפי הלוח הגרגוריאני). אביו, שהיה מלמד בחדר, שלח אותו ללמוד בישיבה בווילנה, אך כעבור זמן קצר פרש מהישיבה וניתק קשר עם משפחתו. שץ פנה ללימודי ציור ופיסול בווילנה ובוורשה. בשנת 1889 נישא ונסע לפריז עם אשתו ג'ני. בפריז למד פיסול אצל מרק אנטוקולסקי, ציור אצל פרנן קורמון וכן באקדמיה לאמנות בפריז. בפריז התפרנס שץ מעבודות זמניות, בין היתר אף התאגרף לפרנסתו.
ב-1895, בעקבות פסל של מתתיהו החשמונאי שהוצג בתערוכה עולמית בפריז, הוזמן שץ לבולגריה על ידי פרדיננד הראשון, נסיך בולגריה לשמש כפסל החצר ולייסד את האקדמיה המלכותית לאמנות. שץ קיבל את ההצעה, היגר לבולגריה, עסק באמנות וסייע בהקמת האקדמיה המלכותית לאמנות שהוא עמד בראשה בין השנים 1895-1906. בשנת 1900 קיבל מדליית זהב עבור פסלו "ראש זקנה".
בעקבות רומן שניהלה אשתו של שץ עם אחד מתלמידיו, נפרד שץ מאשתו. בתם המשותפת אנג'ליקה המשיכה להתגורר עם אמה, ולימים הפכה אף היא לציירת ופסלת.
בשנת 1903 נפגש שץ עם הרצל והפך לציוני נלהב. אחד הנושאים שהעסיקו אותו היה מציאת מקורות פרנסה למהגרים היהודים בארץ ישראל, הוא הגה רעיון להכשיר עולים אלו לייצר כלים אומנותיים אותם ייצאו לאירופה. מתוך רעיון זה, שלא נתממש, העלה שץ בקונגרס הציוני של שנת 1905 רעיון להקמת בית ספר לאמנות עברית ולמלאכת מחשבת. ב-1906 הקים בירושלים מרכז לאמנות, שבהמשך נקרא בצלאל, על שם בצלאל בן אורי, המתכנן והמעצב של המשכן וכליו. ביתו הפרטי נבנה בסמוך. שץ אירגן תערוכות של תלמידיו באירופה ובארצות הברית, ואלה היו התערוכות הראשונות בחוץ לארץ של אמנים ארצישראלים. כמו כן אירגן את תא מפלגת פועלי ציון בירושלים ובמסגרתו איגודי עובדים של סתתים ופועלי דפוס (יחד עם רחל ינאית בן צבי וזאב אשור), הטיף לאחדות מעמדית וגאווה מקצועית של פועלים-אומנים וקיבץ סביבו אמנים, אומנים, פועלים ואנשי רוח לקומונת "ירושלים החדשה" (בהם בני הזוג יצחק ורחל ינאית בן צבי, והציירת אירה יאן).
בשנת 1911 נישא בשנית לד"ר אולגה פבזנר, מבקרת אמנות מקומית. מנישואיהם נולדו שני ילדים, בצלאל וזהרה (לימים, כלת פרס ישראל).
במהלך מלחמת העולם הראשונה הוגלה שץ על ידי העות'מאנים מירושלים לצפת. שם החל לכתוב רומן ציוני-סוציאליסטי אוטופי בשם "ירושלים הבנויה", העוסק בארץ ישראל בשנת 2018. הספר הודפס במהדורה אחת בלבד וכיום נותרו ממנו עותקים בודדים. בתקופת גלותו של שץ החליף אותו אהרון שור בניהול בית הספר. בתום המלחמה חזר שץ לירושלים ולמשרת הניהול.
בשנת 1929 שץ נקרא על ידי שלטונות המנדט לתת את חוות דעתו על חשיבות הכותל המערבי לעם היהודי, בפני ועדת שו אשר חקרה את הסכסוך על הכותל שהידרדר לפרעות תרפ"ט. שץ המשיל את בית המקדש לאביו ואת הכותל לבגדיו. כשאביו היה בחיים, הוא לא ייחס חשיבות לבגדיו. משנפטר, הוא החל לשמור במסירות כל חפץ שהיה שייך לאביו מתוך געגועים אליו, ויותר מכל, את בגדיו. כך הוא המשיל את הייחס של העם היהודי לכותל כשריד מתקופת בית המקדש, שהוא היה העיקר, אך בהיעדרו - הכותל הוא המקום אשר היהודים לא מוותרים עליו.
בשנת 1929 נסגר בית הספר כתוצאה מקשיי מימון ופוליטיקה פנימית. שץ החל מגייס כספים ברחבי העולם. ב-22 במרץ 1932 (פורים ה'תרצ"ב), בזמן מסע לגיוס כספים למען בצלאל בדנבר שבקולורדו, ארצות הברית, נפטר שץ. בצוואתו ביקש מפורשות שלא להעלות את עצמותיו לארץ, באומרו כי את הכספים הנדרשים לכך עדיף להפנות לפתיחתו מחדש של בית הספר. למרות זאת, גופתו הועלתה ארצה ונטמנה בבית הקברות בהר הזיתים בירושלים ב-23 באוקטובר באותה שנה.
נושאי עבודותיו לקוחים על פי רוב מן התנ"ך, ומסמלים את תחייתו של עם ישראל.
פרופסור בוריס שץ (1932-1866)
בוריס שץ היה צייר ופסל יהודי, יוזם ומייסד האקדמיה לאומנות ועיצוב בצלאל בירושלים, ומקימו של בית הנכות בצלאל, לימים מוזיאון ישראל.
שלמה זלמן-דב ברוך בוריס שץ נולד בעיירה וארניאי (וורנו) במחוז קובנה שבליטא (אז באימפריה הרוסית) בסוף שנת 1866 לפי הלוח הרוסי (בתחילת שנת 1867 לפי הלוח הגרגוריאני). אביו, שהיה מלמד בחדר, שלח אותו ללמוד בישיבה בווילנה, אך כעבור זמן קצר פרש מהישיבה וניתק קשר עם משפחתו. שץ פנה ללימודי ציור ופיסול בווילנה ובוורשה. בשנת 1889 נישא ונסע לפריז עם אשתו ג'ני. בפריז למד פיסול אצל מרק אנטוקולסקי, ציור אצל פרנן קורמון וכן באקדמיה לאמנות בפריז. בפריז התפרנס שץ מעבודות זמניות, בין היתר אף התאגרף לפרנסתו.
ב-1895, בעקבות פסל של מתתיהו החשמונאי שהוצג בתערוכה עולמית בפריז, הוזמן שץ לבולגריה על ידי פרדיננד הראשון, נסיך בולגריה לשמש כפסל החצר ולייסד את האקדמיה המלכותית לאמנות. שץ קיבל את ההצעה, היגר לבולגריה, עסק באמנות וסייע בהקמת האקדמיה המלכותית לאמנות שהוא עמד בראשה בין השנים 1895-1906. בשנת 1900 קיבל מדליית זהב עבור פסלו "ראש זקנה".
בעקבות רומן שניהלה אשתו של שץ עם אחד מתלמידיו, נפרד שץ מאשתו. בתם המשותפת אנג'ליקה המשיכה להתגורר עם אמה, ולימים הפכה אף היא לציירת ופסלת.
בשנת 1903 נפגש שץ עם הרצל והפך לציוני נלהב. אחד הנושאים שהעסיקו אותו היה מציאת מקורות פרנסה למהגרים היהודים בארץ ישראל, הוא הגה רעיון להכשיר עולים אלו לייצר כלים אומנותיים אותם ייצאו לאירופה. מתוך רעיון זה, שלא נתממש, העלה שץ בקונגרס הציוני של שנת 1905 רעיון להקמת בית ספר לאמנות עברית ולמלאכת מחשבת. ב-1906 הקים בירושלים מרכז לאמנות, שבהמשך נקרא בצלאל, על שם בצלאל בן אורי, המתכנן והמעצב של המשכן וכליו. ביתו הפרטי נבנה בסמוך. שץ אירגן תערוכות של תלמידיו באירופה ובארצות הברית, ואלה היו התערוכות הראשונות בחוץ לארץ של אמנים ארצישראלים. כמו כן אירגן את תא מפלגת פועלי ציון בירושלים ובמסגרתו איגודי עובדים של סתתים ופועלי דפוס (יחד עם רחל ינאית בן צבי וזאב אשור), הטיף לאחדות מעמדית וגאווה מקצועית של פועלים-אומנים וקיבץ סביבו אמנים, אומנים, פועלים ואנשי רוח לקומונת "ירושלים החדשה" (בהם בני הזוג יצחק ורחל ינאית בן צבי, והציירת אירה יאן).
בשנת 1911 נישא בשנית לד"ר אולגה פבזנר, מבקרת אמנות מקומית. מנישואיהם נולדו שני ילדים, בצלאל וזהרה (לימים, כלת פרס ישראל).
במהלך מלחמת העולם הראשונה הוגלה שץ על ידי העות'מאנים מירושלים לצפת. שם החל לכתוב רומן ציוני-סוציאליסטי אוטופי בשם "ירושלים הבנויה", העוסק בארץ ישראל בשנת 2018. הספר הודפס במהדורה אחת בלבד וכיום נותרו ממנו עותקים בודדים. בתקופת גלותו של שץ החליף אותו אהרון שור בניהול בית הספר. בתום המלחמה חזר שץ לירושלים ולמשרת הניהול.
בשנת 1929 שץ נקרא על ידי שלטונות המנדט לתת את חוות דעתו על חשיבות הכותל המערבי לעם היהודי, בפני ועדת שו אשר חקרה את הסכסוך על הכותל שהידרדר לפרעות תרפ"ט. שץ המשיל את בית המקדש לאביו ואת הכותל לבגדיו. כשאביו היה בחיים, הוא לא ייחס חשיבות לבגדיו. משנפטר, הוא החל לשמור במסירות כל חפץ שהיה שייך לאביו מתוך געגועים אליו, ויותר מכל, את בגדיו. כך הוא המשיל את הייחס של העם היהודי לכותל כשריד מתקופת בית המקדש, שהוא היה העיקר, אך בהיעדרו - הכותל הוא המקום אשר היהודים לא מוותרים עליו.
בשנת 1929 נסגר בית הספר כתוצאה מקשיי מימון ופוליטיקה פנימית. שץ החל מגייס כספים ברחבי העולם. ב-22 במרץ 1932 (פורים ה'תרצ"ב), בזמן מסע לגיוס כספים למען בצלאל בדנבר שבקולורדו, ארצות הברית, נפטר שץ. בצוואתו ביקש מפורשות שלא להעלות את עצמותיו לארץ, באומרו כי את הכספים הנדרשים לכך עדיף להפנות לפתיחתו מחדש של בית הספר. למרות זאת, גופתו הועלתה ארצה ונטמנה בבית הקברות בהר הזיתים בירושלים ב-23 באוקטובר באותה שנה.
נושאי עבודותיו לקוחים על פי רוב מן התנ"ך, ומסמלים את תחייתו של עם ישראל.
